היום שבו הילד או הילדה שלכם עולים על האוטובוס בדרך לבקו"ם הוא יום מלא גאווה, אבל גם מלא בחששות. בבתים של מהגרים, החשש כפול: אתם לא תמיד מכירים את המערכת, את השפה או את הקודים החברתיים שהילד פוגש עכשיו. חשוב שתדעו – אתם העוגן הכי חשוב שלו, גם אם הוא נראה עכשיו חזק ועצמאי עם מדים ונשק.

המעבר המנטלי מהבית לבסיס

הטירונות היא תקופה של "הלם תרבותי". הילד שלכם עובר ממציאות של בית, נוחות ושפה מוכרת, למציאות שבה הכל נעשה בלו"ז צפוף, בפקודות ובעברית צבאית קשוחה. בשבועות הראשונים, כשהוא מתקשר הביתה, הוא עשוי להישמע עייף, לחוץ או אפילו מרוחק. זה לא בגלל שהוא לא רוצה לדבר – הוא פשוט מעבד עולם חדש לגמרי. התפקיד שלכם הוא להיות "אי של שפיות": להקשיב, להכיל, ולא להילחץ מהלחץ שלו.

איך אתם יכולים לעזור מרחוק?

אל תנסו לפתור לו את הבעיות הצבאיות – אתם כנראה לא יכולים. אבל אתם כן יכולים לעזור בלוגיסטיקה של הבית. כשהוא חוזר לסופ"ש, ודאו שיש לו את האוכל שהוא אוהב, בגדים נקיים ובעיקר שקט. אל תעמיסו עליו סידורים משפחתיים או שאלות קשות ביום שישי בערב. תנו לו את המרחב לפרוק את החוויות שלו בקצב שלו.

הגאווה שלכם היא הכוח שלו

עבור בן מהגר, לראות את ההורים גאים בו זה המנוע הכי חזק שיש. כשאתם אומרים לו "אנחנו סומכים עליך" או "אנחנו גאים בך שאתה משרת את המדינה שלנו", אתם נותנים לו משמעות. גם אם לא שירתתם בצה"ל, התמיכה המוסרית שלכם היא זו שתעזור לו לעבור את הלילות הקרים בשטח או את הרגעים הקשים בטירונות.